למה הפקולטה? למה חקלאות?
הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה מכונה בקרב תלמידיה ובוגריה "הפקולטה". הפקולטה היא מסגרת הלימודים האקדמית היחידה בישראל ללימודי החקלאות והמקצועות המשיקים לחקלאות. תחומי ההוראה והמחקר של הפקולטה נמצאים בהתפתחות מתמדת, ממש כמו חקלאות ישראל המשנה פניה עם התפתחויות טכנולוגיות, חידושים מדעיים שינויי דמוגרפיה אקלים ותמורות כלכליות.
הפקולטה לחקלאות ברחובות מציעה מענה בעל ערך למתעניינים בלימודים מתחומי מדעי הטבע באוריינטציה יישומית. הפקולטה מעניקה לבוגריה ידע נרחב בביולוגיה, במדעי הצמח , הסביבה, מדעי מזון, מדעי בעלי חיים ועוד. למתעניינים בווטרינריה – אנחנו הכתובת היחידה.
בוגרי הפקולטה שאינם ממשיכים לתארים מתקדמים בפקולטה עצמה הם מהסטודנטים המבוקשים ביותר במוסדות מחקר אחרים, ובחברות תעשייתיות בתחומי ביוטכנולוגיה, מזון תרופות ועוד.
מגוון רחב של מסלולי לימוד וקורסים מאפשרים חשיפה לנושאים חדשניים רב תחומיים והתמחות בתחומי עניין של כל תלמיד. סטודנטים לתארים מתקדמים יכולים לשלב קורסים בין אוניברסיטאיים ותוכניות חילופי סטודנטים בחו"ל.
קמפוס הפקולטה לחקלאות הוא אי קטן וירוק בתוך העיר רחובות, אי בו נוצרת ופועלת קהילה אינטימית ותוססת של תלמידי הפקולטה, קרקע פורייה לקשרים חברתיים בין הסטודנטים ותחושת משפחתיות בינם לבין המורים, החוקרים והסגל המנהלי.
הקמפוס נמצא במרחק הליכה גם מאזור התעשייה עתירת הידע בצפון רחובות, אזור שוקק חיים והומה מקומות בילוי בערבים.
הפקולטה נגישה בתחבורה ציבורית ופרטית, היא ממוקמת בטווח של 3-4 דקות הליכה רגלית מתחנת הרכבת, וכ-10דקות ממרכז העיר רחובות.
יש בה מעונות למגורי סטודנטים, אגודת סטודנטים פעילה ותוססת, מרכז ספורט נופש, מעון יום לילדים ומרחבים ירוקים המרחיבים את הריאות ואת הדעת.
אפשרויות תעסוקה רבות, עומדות בפני סטודנטים לתקופת הלימודים ברחובות וסביבתה, המאפשרות שילוב של הלימודים עם מספר שעות עבודה.
טקס הענקת תעודות תשע"ח - גב' אור גרוס, נציגת המסיימים
ערב טוב לדיקן, פרופ' בני חפץ, סגן הדיקן, פרופ' שי מורין,
הגב' קארן ידלין, ראשי וראשות החוגים, המשפחות, החברים והחברות
ובראש ובראשונה למסיימים והמסיימות.
כשהגענו לפקולטה לפני יותר משלוש שנים, כל אחת מאיתנו הייתה בשלב אחר בחייה; אם זה אחרי טיול ארוך בחו"ל, אחרי מגוון של עבודות, דירות, מדינות, חלקנו אפילו אחרי תואר בתחום אחר או באוניברסיטה אחרת. הנחיתה לא הייתה קלה לכולן – מעבר לעיר חדשה יכול להיות קשה. לפקולטה יש אווירה ייחודית שלוקח זמן להתרגל אליה, והפן האקדמי, בייחוד עבור אלו מאיתנו שזו הייתה הפעם הראשונה שלהן על ספסל הלימודים, היה מאתגר ומלא באי-וודאות. היו את אלה שהכירו כמה חברים ממסגרות קודמות או שעשו קורסי קיץ וכבר הספיקו לבנות לעצמם מעגל חברתי, אבל אני זוכרת את עצמי מרגישה תחושה מסוימת של בדידות ותלישות.
נעים היה לראות כמה מהר אנשים מוצאים את מקומן בפקולטה בפרט וברחובות בכלל. בן רגע התחילו להיווצר חבורות, קבוצות לימוד, ארוחות שישי ומסיבות, ורחובות הפכה בעיני רבות מעיר פרובינציאלית שלא ברור מה אנחנו עושות בה, למקום שוקק חיים. נעים היה לראות איך כמעט כולן מוצאות את העזרה האקדמית והאישית שהן זקוקות לה, ותוך סמסטר או שניים, גם אנשים שהיה נדמה שלא למדו למבחן בחיים שלהם, התמודדו עם זה כמו גדולים. כולנו למדנו איך הכי נכון לנו ללמוד, איך להתמודד גם עם הקורסים הפחות אהובים, איך לערער על ציון ומה זה פתיחת מחברות. אצל רובנו עברו כמה סמסטרים עד שהסתיימו קורסי המבוא והגיעו הקורסים המעניינים ביותר, אותם בחרנו בעצמנו. אבל ברחובות רובנו מצאנו את הדרך שלנו לעסוק במה שאנחנו אוהבות גם מחוץ ללימודים; בין אם זה בגינה האורגנית הקהילתית בפקולטה, בהתנדבות במסגרות שונות, בעבודה במעבדות, בתאים פוליטיים שונים או באגודת הסטודנטים והסטונטיות – זו הייתה תקופה של פריחה. הלימודים העמיסו עלינו כמעט תמיד, אבל הישיבות על הדשא, הפריסבי, הבריכה, תחושת הביחד, הרימו את מצב הרוח גם בתקופות הלחוצות ביותר.
עד שהתחלתי ללמוד בפקולטה, לא למדתי במוסד אקדמי אחר, אז לא ידעתי איך להשוות. חברות שלי שלמדו במוסדות אחרים התגאו הרבה פעמים שאצלן הכי טוב, או סיפרו חוויות שונות לגמרי מאלו שאני חוויתי, וזה בסדר גמור. בכל מקרה, עבורי הפקולטה הייתה ועודנה מקום של יופי, של תמימות מסוימת, מקום שבו אם אזדקק לעזרה, לא משנה באיזה תחום, כמעט בוודאות אקבל אותה. מקום שבו אפשר ללמוד בספרייה 12 שעות רצוף או לשכב על הדשא בשמש עם אוזניות ולנמנם במשך שעתיים. היא מקום שבו לא התביישתי לבוא ליום לימודים לבושה בפיג'מה, להסתובב יחפה, להתלכלך בבוץ, לבכות, לצחוק ולהתבטא. יחד עם ביקורת שהייתה לי בתחומים מסוימים ודברים שניסיתי לשנות, הרגשתי שהפקולטה היא מקום מכיל ובראש ובראשונה אנושי. ועל החוויה הזו, של שלוש שנים של אנושיות צרופה (לטוב ולרע), אני מכירה הרבה תודה.
ומבחינה אקדמית? ברור מאוד שקיבלנו את הכלים הטובים ביותר שניתן לקבל בתחומים שלנו. מבחינת מדעי הצמח, התואר אותו אני למדתי, אין עוד מוסד בארץ שמלמד זאת ברמה כזו, בעומק וברוחב של נושאים. כל אחת מצאה את מקומה האקדמי, החל ממי שמתעניינת בחקלאות בשטח, מהסוג של פעם, וכלה בזו שחלומה הוא להנדס גנטית צמחים במעבדה בכלים מולקולאריים. הפקולטה היוותה מצע אקדמי פורה, עם מרצים ומרצות שמאפשרים ומעודדים הבנה של החומר, חשיבה מחוץ לקופסה ויצירתיות. כמעט בכל נושא, המרצות והמתרגלות היו זמינות עבורנו והפגינו הבנה ואנושיות. גם בחוגים אחרים הרמה נשמרה גבוהה לאורך כל הדרך, עם מרצים ומרצות שהם מהחוקרים הבולטים בתחומם, עם השקעה עצומה ואהבה למקצוע. כאשר ניתן לראות מודעות "דרושים" שפונות ספציפית לבוגרי ובוגרות הפקולטה, בכל מיני תחומים, ניתן להבין עד כמה זכינו ללמוד במוסד איכותי ומוביל. כאשר אני מסתכלת על מספר החברות מהחוג שלי שבחרו להמשיך לתואר שני, ברור לי שהפקולטה עשתה עבודה מצוינת בכך שפתחה עבור רבות מאיתנו את התשוקה לחקור, ללמוד ולשאול שאלות, והשאירה אותנו עם טעם של עוד.
היום, כל אחת מאיתנו הולכת לכיוון שנכון ומתאים לה. יש כאלו שבחו"ל וכאלה שבארץ, כאלו שהתחילו לעבוד בעבודת חלומותיהן, כאלה שהתחילו תואר שני באותו תחום כמו התואר הראשון או בתחום אחר לגמרי, כאלו שאין להן מושג מה הן רוצות לעשות; כשאני מסתובבת ברחובות העיר אני כבר לא מרגישה כאילו אני חיה בקיבוץ, לא נעצרת לומר שלום למכרה כל שני צעדים, אני כבר לא יושבת בארוחות שישי עם קבוצה גדולה של חברות וחברים, לא יושבת בשיעור באריוביץ' שם כל הפרצופים ידידותיים, מתווכחת על המזגן עד שנכנעת ולובשת מעיל גם באמצע הקיץ. עכשיו אני יושבת בכיתות אחרות, מקצועיות ונעימות גם הן אבל אף פעם לא ממש עם אותה התחושה הביתית והמחויכת כמו אז. בכל המקומות השונים בהם אנחנו בוחרות להיות ונבחר להיות בהמשך החיים, אני מאמינה שהחוויה הייחודית והיפה של התואר הראשון כאן לא תישכח. לראיה, אבי, שלמד בפקולטה לפני כ-40 שנה, עדיין מספר לי חוויות מהתקופה ההיא עם חיוך רחב על פניו.
ולבסוף, כמה מילים מהלב: הייתי רוצה לדבר על שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. אני מודה לפרופ' בני חפץ שכבר פתח את הנושא. אני לא מדברת ופונה כאן בלשון רבות מפני שאני רוצה להדיר את הגברים בקהל, או בגלל שאני מחקה את מרב מיכאלי, למרות שהיא מפלסת לנו דרך מדהימה בנושא הזה. אני מדברת ככה כי אני מקווה שהשיח לאט לאט ילך ויתפתח למקום שמכליל את כולנו, ומכיל את כולנו. כי אני חושבת שלמרות שמהפכות גדולות כמו תנועת #metoo, כמו זכות הצבעה לנשים, הן חשובות מאוד, כך גם הדברים הקטנים שנראים לנו אגביים ויומיומיים כמו שפת הדיבור שלנו, הם חשובים וקריטיים לתחושה של נשים שיש להן מקום, באקדמיה ובכל מקום אחר. אני חושבת שצריך להתחיל לפנות אלינו, או להמשיך לפנות אלינו, בכיתות הלימוד, בטפסי הבחינה, בתעודת הסטודנטית, בהצעות עבודה ובהצעות מחקר. ואולי היום זה נראה קטנוני ואולי אומרים באקדמיה ללשון שזה בסדר לדבר ככה, אבל אני חושבת שאולי בעוד כמה עשורים, כאשר חצי מהסגל האקדמי שיישב כאן בטקס הזה יהיה מורכב מנשים, יודו לנו, אלו ששינו את התמונה.
תודה רבה.